"אם הייתי מדמיין שאשיג רבע ממה שהגעתי אליו היום, זה היה מרים אותי"

בראיון לעולם קטן תמיר מסביר מדוע גם היום כאיש חינוך ואב לשישה הנשוי לאישה שליוותה אותו לאורך כל המסע אין הוא יכול להרשות לעצמו להיחשף בעתיד הנראה לעין. אדם פז שמע ממנו את סיפורו החל מהילדות והנערות שבה שלטה בחייו המשיכה המינית התוך-מגדרית כמעט בכל נקודה ביום, עבור במסע הטיפול המפרך וכלה בבניית המשפחה הבריאה שהצליח לבנות עם אשתו.

מחבר: אדם פז

כבר חצי שנה בערך שאני חבר בדף פייסבוק שנקרא 'וידויים של הקהילה המתמודדת'. אומנם נכנסתי מסקרנות טיפולית, אבל נשארתי כשהבנתי את הדינמיקה המיוחדת שיש שם. הדף נותן מקום לפירוט אנונימי של סיפורי התמודדות עם נטייה הומוסקסואלית, התייעצות במקרים מסוימים או סתם שיתוף. המגיבים מקסימים ומשתתפים ככל יכולתם בנשיאת עול ההתמודדות. הקו המנחה: מדובר בחבורה שאינה מעוניינת להיכנע לנטייה. הכותבים שייכים על פי רוב למגזר הדתי, אך לא רק אליו.

עם הזמן נפל איזה אסימון שבעצם קבוצה נכבדת בוחרת להתמודד עם הנטייה התמודדות אקטיבית, על עליותיה ומורדותיה, ולא לעזוב ידיים. הם בוחרים שלא לנוח. לא סוד שהתקשורת, הקהילה הלהט"בית והאקדמיה לא נותנות לתופעה מקום כלל ואף מבקרות אותה; אלא שלפעמים נראה שגם הציבור הדתי, אם אומר בעדינות, לא באמת ער לגודל ההתמודדות, והיא נפטרת לפעמים כלאחר יד באמירה שאפשר לטפל בזה ולשנות את זה. השיח בין שתי האוכלוסיות חייב להתבגר, ונראה שדווקא הציבור הדתי, בשקט בשקט, הוא שעושה את הצעדים הראשונים בכיוון: הוא מבין יותר את המורכבות ומסיר מעליו שכבות התקוממות טבעיות. הוא מחפש להכיר, לחמול ולהזדהות. מנגד, הוא מאמין באדם ובחי עולמים שיוכלו לנצח ואינו מפסיק לקוות.

אילולי השיח הלא מכבד וחוסר האמון שיש לעיתים כלפי המתמודדים האלה לא היה צורך במשפט הזה: הריני מעיד על עצמי שהאדם ששוחחתי איתו אמיתי וסיפורו האמיתי מובא כאן בקווים כלליים.

מובן שפרטיו המלאים שמורים אצלנו במערכת. שוחחתי עימו השבוע, והוא הסכים באומץ רב לשתף בסיפור חייו, אך מפאת התנכלויות פוטנציאליות מצד הקהילה הלהט"בית העדיף גם הוא, כמו הגיבורים של הסיפורים הקודמים שהובאו כאן, שלא להיחשף בפרטים מזהים.

מדוע התנכלויות פוטנציאליות? מכיוון שהבחור, איך נאמר, התגבר על הנטייה. הוא כיום בן 36. נשוי 12 שנים ואב לשישה ילדים מתוקים. איש חינוך זה שמונה שנים.

פרק א: גיל הנעורים

"הסיפור שלי מתחיל בכיתה ו', כשהייתי חניך בשבט מעלות בבני עקיבא", משתף תמיר (שם בדוי). "עוד לא ידעתי שום דבר, הייתי תמים מאוד. לא היה לי מושג במיניות ובשום דבר שקשור לזה. בלי ששמתי לב גיליתי שהתחלתי להרגיש משיכה למדריך שלי בבני עקיבא. בתוך זמן קצר זה הוביל להתמודדות עם שמירת הברית. מאז היו שנים ארוכות מאוד, עד שהייתי בן 18, שש שנים שממש לא הייתה בהן הרפיה. כל הזמן המשיכה התגברה במספר האנשים ובאיכותה. שמירת הברית הייתה ממש התמודדות יומיומית. זה מילא חלק ניכר מהחיים שלי. בשלב מסוים גיליתי את האינטרנט. למזלי הרב לפני 20 שנה היו משלמים על האינטרנט לפי דקות גלישה, ובזכות זה לא יכולתי לשוטט הרבה, אבל התכנים שנחשפתי אליהם היו קשים כבר אז. בשלב מסוים גילו ההורים שמישהו בבית גולש לאתרים כאלו. האשימו את העוזרת. לא האמינו שהבן שלהם הדוס האידיאליסט עושה זאת. הייתי מסתובב בלילות ברשת ומנהל מעין חיים כפולים. לאט לאט זה השפיע גם על המציאות האמיתית, וחברים הפכו לאובייקטים מיניים.

"זה היה על גבול האובססיבי. הגענו לשלב הזה בישיבה התיכונית שאי אפשר להתעלם מדברים שבינו ובינה. מתחילים לדבר על בנות בין החבר'ה, ולי יש הרבה ידידות, אבל הן לא מעסיקות את המחשבה שלי מעבר לזה. אני נראה כלפי חוץ זה שיש לו הכי הרבה קשר עם בנות, אבל בדיעבד אני מבין שדווקא בגלל שלא היה לי שום מתח מיני עם אף אחת, היה לי נוח מאוד להסתובב איתן.

כשמישהי הציעה לי בכיתה י"א-י"ב שנהיה חברים ואולי נתחתן עמדתי להתעלף. אמרתי לעצמי שאין סיכוי בעולם שאני מתחתן עם בת".

כל השנים האלה לא שיתפת אף אחד?

"הרגשתי שאני בבדידות עצומה. כולם מסביב היו מאוד חברתיים, וגם אני הייתי לכאורה חלק מהחבר'ה, אבל התחושה הפנימית שלי הייתה שאילו הם רק היו יודעים איך אני מסתכל עליהם, הם לא היו חברים שלי. התחושה היא שאף אחד לא אוהב אותך.

הקטע הוא שזה רק מעצים את הצורך במשיכה לגברים. הבדידות העצימה את הצורך המיני, את ההזדקקות לחום ולמגע, והרחמים העצמיים מילאו את כל הנפש שלי".

אפשר לומר שהחזקת מעמד ומעולם לא קרה משהו במציאות?

"תראה, אז לא היו סמארטפונים וכל האפליקציות, אז הרגשתי כל הזמן שאני לא יורד מהפסים לגמרי. אני לא יודע אם הייתי מצליח לצאת מזה אם הייתי מגיע למקומות פיזיים שבהם הקהילה מסתובבת. אלו היו מקומות ששידרו תחנה אחרונה, והחזקתי חזק שלא להגיע אליהם.

"אפשר למצות את נפילות התקופה הזאת כאינטרנט והוצאת זרע לבטלה במקסימום. קרה לי כמעט יותר מזה בכמה וכמה סיטואציות, אבל חוויתי ניסים גלויים. לרוב בגלל שהייתי מאוד ביישן. כבר הייתי מונח במקום הזה, אבל הבושה שמרה עליי.

"החגים שהכי פחדתי מהם היו ראש השנה ויום כיפור. באמת רציתי לחזור בתשובה, אבל הרגשתי שאין לי איך לצאת מזה. השנה הבאה תהיה אותו דבר בדיוק. מצד שני הם היו גם הזמנים שהכי חיכיתי להם בגלל הטבילה במקווה בערב חג. הכול היה מעורבב".

פרק ב: הטיפול

"בטיפול הפסיכולוגי לשינוי המשיכה המינית יש הרבה שמפקפקים. פרסמתי את הסיפור שלי בעבר, ותמיד התגובה היא 'טוב, כנראה הוא לא באמת היה בעל נטיות הפוכות ולכן הוא הצליח'. אבל מה אעשה, זה לא הסיפור.

"לקראת סוף שיעור ב', סביבות גיל 20, אחד הר"מים העביר שיעור, וכבדרך אגב דיבר על התחום. הרגשתי שהוא מבין בזה, למרות שאחר כך גיליתי שהוא לא באמת הבין בזה. ניגשתי לדבר איתו. אמרתי לו שאני צריך להתחיל טיפול ושאני יודע בדיוק מה לעשות, אבל הייתי שמח שהרב יוודא שאני עושה את זה. כבר כשסיפרתי לו בפעם הראשונה משהו השתחרר.

"הבעיה המרכזית שלי הייתה התשלום על הטיפול. הרב אמר שהוא ישלם וכשההורים ידעו הם יחזירו לו. שתי הפגישות הראשונות עם המטפל היו מאוד מאוד קשות. אחרי שני טיפולים הבנתי שהנטייה המינית שלי היא סימפטום להרבה גורמים אחרים שיש בי וזקוקים לטיפול: חוסר ביטחון עצמי, דימוי גוף נמוך, חוסר הערכה עצמית, תלות ועוד הרבה דברים שלא הייתי מודע אל עומקם. ניגשתי להורים לספר להם. הם לא העלו על דעתם בכלל, והייתה שיחה מאוד קשה וכואבת. מצד שני הם נתנו אמון מלא בי ובבחירות שלי. מסרו לי הרבה אהבה".

למה בעצם הצלחת לשתף בשלב הזה ולא הצלחת לעשות זאת קודם?

"חיכיתי להתחיל את הטיפול, הרגשתי יותר נעים לא ליפול עליהם עם בעיה בלי פתרון. הם כמובן שילמו על הטיפול מאז.

"הטיפול כלל פגישה בכל שבוע במשך שנתיים רצופות. כל פגישה היא לא בכי ופורקן אלא עבודה. שיעורי בית ומשימות. הרגשתי שאני חייב לאתגר את עצמי. זה הפך לנתח מאוד מרכזי בחיים שלי. בד בבד המשכתי ללמוד בישיבה בחברותות. רב אחר בישיבה שיצרתי איתו קשר העניק לי הרבה ליווי וקשר אנושי: בכל פעם במהלך המפגשים עם הפסיכולוג כשרציתי להישבר ולחזור אחורה הוא עזר לי. כל כך הרבה פעמים הייתי משוכנע שאני מהאחוזים של הסטטיסטיקה שלא יצליחו להתגבר על זה. שאני צריך פשוט לקבל את עצמי ולהפסיק לשנות את עצמי בכוח. ואז, אחרי שנה וחצי, פתאום גיליתי יכולת שליטה במשיכה לגברים. גיליתי שאני מסוגל לזהות מתי זה מגיע ומסוגל להתמודד. למדתי להבין מאיזו מצוקה רגשית הדחף הזה בא ולעצור אותו כשהוא מתחיל. פתאום המשיכה לא שלטה בי. התחלתי לנהוג על החיים שלי במקום שהם ינהגו בי.

"בחצי השנה האחרונה של הטיפול החלה נסיגה במשיכה לגברים, אבל עדיין לא חוויתי משיכה לנשים. המטפל אמר שזה ייקח זמן, וכדאי פשוט להתחיל להיפגש ולצאת לדייטים. הוא המשיך ללוות אותי טלפונית מדי פעם, אבל אחרי שנתיים כבר עמדתי בכוחות עצמי.

"שנה וקצת אחרי הטיפולים נפגשתי עם אשתי. יצאנו הרבה זמן כי הרגשתי שאומנם אני לא נדחה ממנה, אבל עוד לא הרגשתי ממש משיכה אליה. התחילה אצלי איזו סקרנות, אבל הרגשתי שזה כמו להזיז שרירים ראשונים של ילד. הכול היה מאוד עדין ובוסרי וחלש. יצאנו איזה חצי שנה, ביחס לבנישים זה הרבה זמן. החלטתי שאני לא מספר לה לפני שאני מרגיש שאני יכול לעמוד תחת חופה.

"אחרי חצי שנה ביחד היה איזה דייט שהרגשתי בו פיזית התעוררות מינית. כמה ימים אחרי זה סיפרתי לה הכול. היא פרצה בבכי ולא ידעה מה לעשות עם זה. היא נסעה לראש המדרשה שלה. למזלי הרב שלה הכיר וליווה כמה זוגות כאלו, והוא הרגיע אותה. הם התחילו לבדוק עם המטפל שלי ועם הרבנים שלי את הפרטים הטכניים, אבל בעיקר נתנו בי אמון. היו כמה ימים של בירורים. דיברנו הרבה. אחרי כמה שבועות התארסנו".

מה קורה אצלך בנפש במהלך שנות הנישואין? לא הרגשת נסיגות?

"הגוף והנפש לוקח להם זמן להתרגל. השנים הראשונות היו פשוט שנים של התרגלות. גם מבחינה מינית הכול הרגיש נכון ועבד, אבל היום במבט לאחור אני מבין כמה בוסרי זה היה בהרגשה ובמפגש. הכי חשוב שבאמת עברנו את זה ביחד. היום אני אומר בפה מלא שאני חי באושר ועושר גם רוחנית וגם נפשית ומרגיש שלם מאה אחוז פלוס. רמת המודעות שלנו לקשר ולחיי האישות שלנו חשובה. אני מתעסק מעט בהדרכת חתנים ויודע שלא כל הזוגות מצליחים להעמיק מבחינה מינית ותקשורתית ומסתפקים במועט. אני מרגיש שבנינו לעצמנו זוגיות חזקה ואנחנו משקיעים מאוד בתחום המיני. לאורך השנים פתרנו הרבה בעיות בינינו בתחום הזה כדי להגיע לשמחה רוחנית ופיזית מלאה".

פרק ג: החיים

בעדינות אני שואל שאלה קצת פולשנית: מה אתה מרגיש כיום כלפי גברים?

"אני לא אומר שהגברים הם 'קאקי חיורי' (אווזים לבנים, על פי האגדה בגמרא. א"פ), משהו נשאר תמיד. אבל הוא שולי מאוד, לא מאיים כהוא זה על החיים עם אשתי.

כבר אין דחף שצריך לשלוט בו כל הזמן. יכולות לעלות מדי פעם מחשבות כמו שגבר נשוי ממוצע עלול לחשוב על מישהי אחרת. כשהן עולות ממשיכים הלאה. הן לא רלוונטיות.

עולים דברים בנפש, ואני כבר לא נבהל מהם, לא מייחס להם חשיבות. 'אין אפוטרופוס לעריות' נאמר על כולם. אבל ממש לא כמו בשנים הראשונות אחרי הטיפול כשעוד הייתי בהתמודדות. זו לא התמודדות. אלו מחשבות סרק שעולות אצל כל בן אדם אחר, והן כל כך קטנות ובשוליים של החיים שהן לא רלוונטיות".

נראה שאתה באמת במקום אחר כיום. הנפש שלך גדלה וריפאה את עצמה מהרבה הרגלים. למה לא לחשוף את הסיפור בפנים גלויות?

"המציאות של אנשים שהשתנו בקהילה ההומוסקסואלית שומטת את הקרקע מהיתרים כמו 'אנוס' וכאלו, לכן זה מאיים על הקהילה כולה, ובפרט על הקהילה הלהט"בית הדתית. אנחנו, מי שהתגברו על זה ובנו חיים, חוששים מאוד לחיינו. לא פגיעה בגוף אלא פגיעה נפשית. זה לא מופקע או פרנואידי. אפשר בקלות לעשות עליי עליהום ולפגוע גם ביקרים לי. האם הבן שלי ייחשף לזה אי-פעם? אני מקווה שלא. הוא גדל בסביבה הרבה יותר בריאה מהסביבה שבה אני גדלתי. לא הייתי רוצה שיגלה בתקשורת את השם שלי. כל מי שטוענים שאי אפשר להתגבר על זה באמת חייבים להבין שאין שחור ולבן. יש שטח אפור עצום, וכמו שהקהילה לא מקבלת את המשפט הטוטלי 'כולם יכולים לצאת מזה', שלא יספרו בטוטליות שאי אפשר לצאת מזה בכלל.

"גם החברה הדתית היום, דעתה מאוד מוטה בעקבות התקשורת. התפתחה שיחה בגינה ליד אשתי על טיפולי המרה. כשהיא התערבה בשיחה חברה שלה אמרה 'את סתם מדברת, אם הבת שלך הייתה אומרת שהיא רוצה להתחתן עם מישהו שעבר טיפולי המרה, היית אומרת שלא'. אשתי כמובן אמרה לה שכן.

"הרבה חברים שפגשתי לאורך המסע התגברו על הנטייה. כולנו מאוד היינו רוצים לספר את הסיפורים בגלוי. אנחנו מפחדים מההשלכות של זה.

עיקר התפקיד שלנו במערכה הוא קודם כול להקים משפחות. כלפי עצמנו, כלפי שמיא. העולם לא בשל לזה. יש אלימות של הקהילה הלהט"בית כלפי כל מי שחושב אחרת. אנחנו מייחלים ליום שנוכל להתראיין בפנים גלויות. אם היית שואל אותי לפני שמונה שנים, הייתי משוכנע שנוכל בעתיד. לצערי זה עדיין לא קרה. מישהו כתב ברשות הדיבור של 'עולם קטן' 'למה אתם לא נחשפים, זה היה עוזר להרבה להתמודד'. הלואי שיכולתי להיפגש איתו ולספר לו את כל הסיפור. אבל הקהילה הזאת גורמת לכל מי שהצליח לצאת מזה לחיות בפחד".

אז מה תגיד למי שמתמודד עם זה היום ואולי עומד לפני בחירה אם ללכת עם זה או לנסות לטפל בזה?

"אני מתעסק כיום בחינוך של ילדים, וכבר פנו אליי במהלך השנים בנושא נטיות הפוכות או התמכרות לפורנוגרפיה. אני אומר להם שהמאבק של הדור שלנו הוא על משפחה: קשר עם ההורים, זוגיות, יכולות הוריות. כמו בכל קרב יש שנלחמים בעורף ויש קומנדו. יש מי שנמצאים הרבה מעבר לקווי האויב וכשהם חוזרים הביתה עושים נחת רוח גדולה כלפי שמיא. אנחנו, האנשים בעלי הנטייה, ממש הצבא שלוחם בעורף. בעצם זה שאדם לא נכנע הוא קדוש וטהור למרות שהוא נופל הרבה. באי-כניעה יש הרבה קרבה לה'".

מה היית אומר לעצמך של גיל הנעורים?

"הייתי מספר לעצמי את הסיפור שלי היום. איך אני איראה בראש חודש תמוז תש"ף.

אני מרגיש שזה היה נותן לי מספיק כוח. לא הייתה חסרה לי טיפת אנרגיה, לא הייתי מתלבט לרגע על הטיפול, הייתי קם מכל המשברים. אם הייתי מדמיין שאשיג רבע מהאושר ומנחת הרוח שהגעתי אליהם היום,

אישה וילדים ועבודת ה', זה היה מרים אותי. בכלל, תאמין שזה יכול להיות. וגם אם לא, אתה פועל פעולה גדולה בעולם בעצם זה שאתה לא מתייאש.

יש אמירה בציבור שלא טוב לטפח תקוות שווא, שסיפורים כאלו מובילים לאיפוק, וזה מוביל להתאבדויות.

"לא לחינם הדגל של הקהילה צבעוני, כי אין צבועים יותר מהקהילה הזאת. בקהילה הזאת בפנים יש דברים נוראיים. זה מאוד בשוליים, אבל אלו שוליים רחבים. אנשים צעירים חיים חיים פרוצים כבר בגיל הנעורים, חווים התנסויות מיניות עם אנשים מבוגרים, כאלו שדומות לכותרות הגנאי שהיו לאחרונה בסיפור של הכדורגלנים והקטינות. זה מגיע למצוקה גדולה של נוער שמתחבר לקהילה הזאת, בטח אם הוא דתי. חד-משמעית צריך לדאוג לכולם, לתת אמפתיה והזדהות ומקום, כי הקו הנפשי דק. אבל לא העוינות של הציבור, הדחייה המשפחתית או הטיפולים גורמים לנטיות האובדניות, אלא דווקא התרבות הזאת של הקהילה המשוחררת.

"אני מקבל את זה שאנשי טיפול ואנשי חינוך צריכים להיות עם אצבע על הדופק. אבל גם אם יש סכנה בדרך של הטיפול וניסיונות השינוי, אני לא חושב שזו סיבה לבטל אותה,

אני חושב שדווקא היא מביאה רפואה לכל כך הרבה אנשים להתאפס ולהתייצב בחיים שלהם. היה נורא ואיום אם הרב שלי היה חושש לחיי ובגלל הפחד שאתאבד היה עוצר את הטיפול באמצע, והיום הייתי חי עם בן זוג באיזו הזיה במקום כל מה שהגעתי אליו.

"יכול להיות שאם היום הייתי מתמודד, הייתי מתייאש. הייתי רואה בגוגל 700 תוצאות על כמה הטיפול הזה נורא ואיום, ולא הייתי מתחיל בכלל. ממש יש לי מזל גדול שנולדתי לפני המתקפה הגדולה של הקהילה הלהט"בית והלגיטימציה שהיא מקבלת בתקשורת".

מה אתה חושב על המקום שמיניות תופסת כיום בתודעה הציבורית, בפרט של הציבור הדתי?

"יש התפתחות לרעה. יש הרבה החפצה והרבה מיניות לא בריאה. ככל שהמדיה מתקדמת יש יותר בלבול בנושא הזה. אבל אני חושב שבד בבד יש עלייה של המודעות בציבור התורני על חשיבות ההשקעה בנושא הזה. בקרב גברים ובקרב נשים. אני חושב שזו התקדמות".

לקריאת הכתבה באתר עולם קטן