אלו חיי וחופש הבחירה שלי – סיפורו של חיים

חיים מספר על התהליך שעבר, על חוויות קשות מהילדות, ועל הדרך שעשה וכיצד הוא עוזר היום גם לאחרים לבחור בעצמם

מאת: חיים (השם המלא שמור במערכת)

שמי חיים, גדלתי במשפחה יהודית-אמריקאית חילונית ממעמד הביניים. כשהייתי ילד הוריי התגרשו, ומאז התגוררתי עם אימי ועם אחותי. אבי היה אלכוהוליסט, הוא היה איש קשוח, גם לפני הגירושין הוא היה רוב הזמן מחוץ לבית. הוא היה מדבר בגסות, שמר על ראש כפוף, ועשה את עבודתו. נדמה לי שבכיתה ה’ הבנתי לראשונה שאיני רוצה להיות כמוהו כשאגדל.

ילד מבודד וחסר תחושות

בבית ילדותי אני זוכר שהרגשתי מבודד וחסר תחושות. הרגשתי המון כעס ופחד מתמיד. ישבתי על הרצפה בחדר השינה שלי, מקשיב למוזיקה ומחכה שמישהו ידפוק בדלת או פשוט ייכנס. זה קרה לעיתים נדירות. בקושי ישנתי בלילות ותמיד הייתי חולה. חשבתי שכדי שישימו לב אלי עליי להשיג הישגים או להעלות הצגה. הייתי תלמיד טוב והבאתי הביתה ציונים טובים. שיחקתי בהצגות בית הספר, שרתי במקהלה, ניגנתי בלהקה, שיחקתי כדורגל אחר הלימודים, והשתתפתי בירידי המדע. שיחקתי עם ילדי השכונה אך לא הרגשתי חבר בקבוצה. הייתי האחרון לעשות כל דבר. הייתי כבד ולמרות ששיחקתי, לא הייתי טוב כמוהם בספורט. הייתי האחרון לרכב על אופניים, ואף פעם לא עברתי מסקייטים לרולר בליידס. הייתי מבלה זמן נוסף בביה”ס אחר הלימודים, משוחח עם המורים שלי רק כדי לא ללכת הביתה, אך אף פעם לא ידעתי מדוע.

הייתי כנראה בן 7 או 8 כאשר אבי היכה אותי בפעם הראשונה והבנתי שמשהו לא כשורה בבית. הוא בא אחריי. תפס אותי, השליך אותי על הארץ והחל לבעוט בי. אני זוכר את מגפי העבודה שלו ואיך שהם הכאיבו עם כל מכה.

הייתי כנראה בן 7 או 8 כאשר אבי היכה אותי בפעם הראשונה והבנתי שמשהו לא כשורה בבית. הכנתי שיעורי בית עם סבי וכשהוא בדק את עבודתי הוא הבחין שטעיתי בפתרון בעיה מסוימת. אחת. באופן אינסטינקטיבי הבטתי באבי מעבר לחדר. אני זוכר אותו מביט בי חזרה ומה שהרגשתי. כעסתי עליו ופחדתי ממנו על כי הוא שפט אותי כה בחומרה. הייתי בטוח שהוא חשב עליי כאידיוט גמור בגלל טעות אחת. זרקתי את העיפרון על הארץ ורצתי במעלה המדרגות לחדרי בוכה. הוא בא אחריי. תפס אותי, השליך אותי על הארץ והחל לבעוט בי. אני זוכר את מגפי העבודה שלו ואיך שהם הכאיבו עם כל מכה. הוא צעק עליי על מה שעשיתי לא נכון אך לא יכולתי להקשיב. לבסוף הוא עצר ופשוט הלך. אף אחד לא ניגש לראות אם אני בסדר. קשה לדמיין שסבי, אימי או אפילו אחותי לא שמעו את בכיותיי, אך אף אחד לא בא. אני חושב שביום ההוא למדתי שעליי לדאוג לעצמי. בפעם הראשונה הרגשתי שכל ערכי תלוי בהישגים שלי ושאף אחד לא יהיה שם בשבילי אלא אם כן אהיה מושלם.

אבי נהג לקחת אותי איתו לעבודה, כנראה בגילאי 8-11. אז נודע לי בעיית האלכוהול שלו. מצאתי בקבוקי ג’ין במשאית. הוא השאיר אותי בסופר לסדר לחם על המדפים והלך לחנות לקנות עוד ג’ין. הוא עצר בצד הדרך והקיא מהחלון. אני זוכר את עצמי עומד באחורי המשאית מרוקן את הבקבוקים בזמן שהוא נהג. רציתי לטפל בו ולא רציתי שישתה עוד. אני זוכר את החורים בקירות ובדלתות בבית ילדותי, שהוא עשה באגרופיו במקום להכות את אימי. אבל אני כן זוכר אותו דוחף אותה פעם אחת. ידעתי שאסור לגבר לדחוף את אשתו אז נכנסתי ביניהם ואמרתי לו שאסור לו לעשות את זה. אם הוא צריך לדחוף מישהו שידחוף אותי במקום. הוא הרים אותי וזרק אותי על הקיר. אך הוא עזב אותה לנפשה. ניצחתי.

זכורות לי כ 9 מקרים שהמשטרה הגיעה לביתנו בשל אלימות ביתית מסוג זה או אחר. בנוסף אני זוכר אירוע שבו מצאתי את אבי מעולף באמצע הרחוב כתוצאה מתאונת אופנוע, נגרר על ידי המשטרה והאמבולנס . לאחר מכן היה עוד אירוע שבו הוא נהג עם אחותי ואיתי וטלטל את המכונית הלוך ושוב, עוצר ונוסע, משחק על הכביש. התחננתי בפניו להפסיק אך הוא לא הקשיב, ונעצרנו. ראיתי אותו נעצר, נבדק לאלכוהול, נכפת באזיקים, ועצור – ואני זכיתי בטרמפ הראשון שלי הביתה במושב האחורי של מכונית משטרה.

ניסיתי כל כך לדאוג לכולם. אך בנוגע לעצמי, יותר ויותר נסוגתי אל תוככי עצמי. ישבתי לבדי בחדרי, מכור לחלוטין לטלוויזיה.

ביליתי יותר זמן עם מוריי אחר הלימודים והלכתי הביתה לבדי במקום עם קבוצת ההליכה שלי. בערך בתקופה הזאת חוויתי לראשונה הצקת בריון, ואף שחבריי נכחו, לא רק שלא עזרו לי, הם עודדו את הבריון. יותר ויותר ניסיתי כל דרך לא להיות נוכח פיזית או רגשית בביתי.

כשהורינו סוף-סוף הושיבו אותנו להגיד לנו שהם מתגרשים הייתי בסביבות גיל 10. הייתה לי הקלה. לא יכולתי לסבול יותר את האווירה. לא ידעתי שהגיהינום שלי רק מתחיל. כבר פחדתי מאד מאבי, מהתנהגותו וממצבי הרוח שלו, אך החיים לבד עם אימי היו ממש פקיחת עיניים. ההורים שלי התלוננו אחד על השני לא ידעתי היכן אני רוצה להיות או היכן רצו אותי.

התחלתי להרגיש משיכה לגברים

כבן 10-11 התחלתי להרגיש משיכה לגברים. לא נאבקתי בזה אז, אך זה היה תופעה מספיק ברורה לי שסיפרתי בסוד לכמה חברים. הם אמרו לי שאני מאד צעיר ושזה בוודאי רק שלב התפתחותי שאני עובר כנער. שאני צריך להתעלם מזה וזה יעבור. קיבלתי את תובנתם ואת עצתם. בפעם השנייה בחיי התחלתי לחשוב על התאבדות (ניסיתי בגיל 6) אך ככל שיכולתי הדחקתי את הכל, שמרתי על ראש כפוף והמשכתי הלאה.

הפחד שלי מגברים ומקבוצות בנים החריף. התחלתי להתחבר יותר עם בנות ולהתרחק מבנים בבית הספר או בכל מקום שבו הם התקהלו בקבוצות.

אימי התחילה לצאת עם גברים עוד לפני שהליכי הגירושין הסתיימו – והגבר הראשון היה נרקומן. היה לו שיער ארוך, שיניים רקובות ומזג עוד יותר גרוע משל אבי. לא יכולתי לסבול את זה כשהוא ישב בכסא של אבי סביב השולחן ותפס את מקומו במיטה של אימי. הגבר הבא היה “היחיד ומיוחד”. אימי הבהירה לי שלא תיתן לי לקלקל לה את זה. כאשר הוא הכה את אחותי, למחרת אימי לקחה איתה את הטלפונים לעבודה כדי שלא אוכל להתקשר לדווח אף אחד.

כשברחתי מהבית (הייתי בסביבות 13) המשטרה מצאה אותי והביאה אותי הביתה. הם אמרו לאימי שהיא יכולה להכניס אותי הביתה או שאבלה את הלילה בבית נערים ב”ברונקס”. הם הבהירו לה שמדובר במקום מאד אלים ושכנראה אני לא אשרוד שם את הלילה. היא הלכה לחדרה לחשוב על זה. מעולם לא חשתי כה לא אהוב ולא רצוי כמו באותו הרגע. חשבתי שאני יכול למות ושלאף אחד לא יהיה איכפת. איני יודע כמה זמן זה נמשך אך הרגשתי שאני עומד שם עם השוטר שאחז בי לנצח.

זמן קצר לאחר מכן היא זרקה אותי מהבית. היא הביאה אותי למוסד לחולי נפש וניסתה לאשפז אותי שם. כאשר הם לא הסכימו לאשפז אותי היא השאירה אותי אצל אנשים זרים בסידור שהצליחה לסדר בזמן קצר דרך ארגון יהודי. מאוחר יותר חייתי עם אבי כשנה וכאשר זה לא עבד היא אמרה לי שזה בסדר מצדה שאחזור לגור איתה (ועם החבר שלה). לאחר זמן קצר היא שוב גרמה לי לעזוב.

חשבתי שאני לא שווה כלום. לא הייתה לי שום הרגשה של ערך או הערכה עצמית. חשבתי שאוכל להעלם או אפילו למות ולא רציתי להמשיך לחיות. חשבתי שאני צריך לדאוג לעצמי ושאף אחד אף פעם לא יהיה שם עבורי.

מצאתי את האלוקים גליתי אותו בחיי ונהייתי דתי. עזבתי את הבית כשהייתי בן 15 והלכתי לבית ספר דתי פרטי בפלורידה. אך הייתי תלמיד החוץ היחיד כשכולם היו מקומיים וחזרו הביתה בסופי שבוע. זה רק הנציחה את הבדידות ואת התחושה שרק אני דואג לעצמי.

כשכבר לא יכולתי להדחיק את המשיכה

הייתי נשוי עם ילדים באמצע שנות העשרים שלי כשלא יכולתי להדחיק עוד את המשיכות החד-מיניות שלי. זה התחיל לצאת בעקיפין ובדרכים אפלות שגרמו לי אי נוחות. באתר ייעוץ אינטרנטי שאלתי בעילום שם עם יש משאבים עבורי והופניתי אל ארגון “יונה” וארתור גולדברג. ארתור היה האדם הראשון שסיפרתי לו על המשיכה שלי לגברים מאז אותם ילדים בעליית גג לפני שנים. בהבנה ועידוד הוא הפנה אותי אל יועצים אפשריים ואל עוד משאבים זמינים.

ב 2009 השתתפתי בסדנה חשובה. אלאן דאונינג הנחה את הסדנה. שם תחת השגחתו של מר גולדברג עזרו לי להמחיש בדרך חדשה לגמרי את כובד המשא שלי- הדאגה לכל כך הרבה אנשים אחרים והבדידות בנוגע לצורכי עצמי – ולהרגיש אותו באמת. עד אז רק חשתי את זה רגשית, וגופי ונשמתי לא ידעו מה לעשות עם זה.

חשתי לכוד. לכוד באמונותיי, לכוד בהרגלי הבדידות, ולכוד בתוך החומות שסבבו אותי ומנעו מאחרים להתקרב אליי.

המטפלים המחישו בצורה ייצוגית את כל המסרים הישנים שעליי להילחם בהם – ובמרחב החווייתי של התרגיל נאבקתי להסירם. כשהצלחתי להשתחרר התבהר לי שאני יכול לבחור במה להאמין. יכולתי להמשיך לחיות כפי שהייתי רגיל, נאבק ובודד, או יכולתי להתחיל להוריד את חומותיי ולהיפתח להתחלה חדשה. בחרתי בדרך השנייה.

קשה לקבוע מהו ערכה של חוויה זו. למדתי שאני יכול להיחשף ולהיות פגיע, ולקבל טיפול אכפתי במרחב בטוח, טיפול המשכך את כאב הילד הקטן בתוכי, הכאב שאין אף אחד שידאג לי ויתמוך בי והכאב של לחיות לבד, כאב שאני עדיין חש אותה לפעמים. (אלן וארתור היו מנחים ואנשי צוות בסדנאות אחרים בהם השתתפתי ולוו אותי בהמשך המסע שלי לגילוי העצמי. אני אסיר תודה לנוכחותם בחיי ובמסעי.)

כשחזרתי הביתה רתמתי את עצמי למאבק ארוך ומתמשך. משיכה הומוסקסואלית או לא. היתה זו התחלה חדשה עבורי. רציתי לחיות באופן מלא ובריא יותר.

התברר לי שההומוסקסואליות שלי הייתה רק סימפטום של נושאים אחרים הזקוקים להבהרה וטיפול ואמונות שהגבילו את עצמי. ידעתי שאין דבר כזה לעבוד על ההומוסקסואליות כעניין בפני עצמו ורק רציתי להיות בריא יותר בדרך בה התייחסתי אל עצמי, ושוב להיות נוכח בעולם.

ארגון יונה עזר לי למצוא מנחה אישי ולפתוח קבוצת תמיכה בירושלים. שם המסע שלי המשיך, אך ידעתי שאני צריך גם עזרה מקצועית. בעצת אחרים בקהילה התחלתי לפגוש את בקסטר פפר, ג”כ מרשת היועצים המומלצים של יונה. הוא אתגר אותי שבוע אחרי שבוע לשחרר שרשרת של אמונות כוזבות, עד שלא הבנתי איך חייתי בהם כל-כך הרבה זמן. יותר מכל הוא אתגר את אמונתי שאיני טוב מספיק או גברי מספיק כדי להיות בטוח בעצמי. שיתפתי אותו בהישגיי והוא חגג אותם איתי.

לעזור לאחרים

התחלתי להשתתף בסדנאות אחרות ובמהרה הפכתי למסייע לאחרים בעבודה זו. התחלתי לעבוד עם ארגון נוסף שמפעיל שיטות דומות בלי שום קשר להומוסקסואליות. למדתי וראיתי יותר ויותר כיצד אנשים יכולים להשתנות באמצעות העקרונות והרעיונות הללו וכיצד כולנו נושאים איתנו מטענים. אין שום קשר ספציפי בין גישת הטיפול להומוסקסואליות.

כמנחה התחלתי לעזור לאחרים להפטר מהמטענים שלהם. עזרתי לאדם המטופל בתרופות שנאבק בדכאון, עבדתי עם אשה משותקת שניסתה להכנס להריון במשך שנים (ואכן נכנסה להריון אחר כמה פגישות), סייעתי ליועץ למכורים אשר נכנס לעבוד עם קליינטורה רחבה יותר, ועוד אחרים. תוך כדי גדלתי בעבודתי האישית. למדתי שככל שאני מאמין בעצמי, יותר אמתי ונוכח, יכולתי להרגיש בסדר עם עצמי. מכאן באה היכולת לעזור לאחרים.

כולם רואים את השינוי שחל בי. אני יותר בטוח בעצמי היום ויותר יצירתי. אני יכול לעשות דברים פשוטים כמו לזהות עבודה שביצעתי היטב ולבקש העלאת שכר. אני יכול לדאוג טוב יותר לאשתי וחמשת ילדינו.

אני יכול לדלות מניסיוני ומן העקרונות שאני מלמד ולהשתמש בהם בהורות שלי. בעקבות מה שלמדתי על מגע פיזית אוהב וכמה הוא נחוץ לי,  אני דואג להעניק אותו לילדיי באופן תכוף יותר, ויודע לזהות מי שצריך יותר ומי צריך פחות. אני מאזין טוב יותר ויכול לתת את המתנה הזו לאשתי וילדיי בלי להיכנס לראש שלהם ולהחליט מה הם באמת חושבים.

היום אני שף ומנהל מטבח במקצועי ואני יכול לעמוד על שלי ולעשות דברים כדרכי בעבודה. אני יודע שבדרך כלל, אם אני סומך על עצמי הדברים יסתדרו יופי לשביעת רצונם של כל המעורבים. אני מנחה בקהילה הרפואית הזו ושימשתי כאיש צוות ב-5 סדנאות שונות עבור 3 ארגונים אשר מרוממים ומחוללים שינוי בחייהם של אין ספור גברים. אני מקיים שתי קבוצות תמיכה שבועיות, למתחילים ולמתקדמים, והתחלתי להפיץ את פרוטוקולי העבודה הטיפולית שלי, לקבוצות וארגונים בינלאומיים.

אנא אל תסלקו את זכויתי, או זכותם של אחרים, לבחור כיצד הם רוצים לחיות את חייהם. בלי הארגון הזה והעבודה הזו, אני לא בטוח שעדיין הייתי כאן לשתף את סיפורי או לעמוד על אלו: חיי וחופש הבחירה שלי.

בפעם האחרונה שהקמתי סדנת עבודה, בכיתי בסיומה. אני עושה שינוי אמתי בחייהם של אחרים. רצוני שאף אחד לא יסבול ויסתגר כפי שקרה לי. אני יודע שבלעדי יונה ובלי “אנשים יכולים להשתנות” וארגונים אחרים שעזרו לי עדיין הייתי ילד קטן ולכוד, מפוחד מגברים, נאבק רק בשביל להתקיים. אמרתי “לא” לזה דרך התהליכים והסדנאות הללו. ברור וידוע לי שבסופו של הדבר אני יושב במושב הנהג ואני אחראי עבור חיי, מעשיי, ותוצאותיהם.

זו תהיה בושה ועוות הדין למנוע אותן הזדמנויות מאחרים, רק בגלל נערים אחדים שאינם אחראיים למעשיהם. עבדתי עם כמה אנשי מקצוע ברפואה נפשית במשך חיי ולא התקדמתי עד שהגעתי ליונה והתחלתי לעבוד על פי המודל הזה. כל צעד היה החלטתי האישית וכל החלטותיי התקבלו וכובדו, כמו כן גבולותיי האישיים והפיזיים. לקיחת ההחלטות האלו ממני פוגעת בחירות שלי.היא שוללת ממני הזכות כאדם דתי לבחור לחיות בשמחה ובנחת בתוך מערכת הערכים שלי. הקהילה הזו וקהילות כמוה חיוניות עבורי ועבור משפחתי.

אנא אל תפגעו בזכויותיי, או בזכותם של אחרים, לבחור כיצד הם רוצים לחיות את חייהם. בלי הארגון הזה והעבודה הזו, אני לא בטוח שעדיין הייתי כאן לשתף את סיפורי או לעמוד על אלו: חיי וחופש הבחירה שלי.